ברוכי קופטייל

ושוב הגיעו להם הימים, כן, אלה, העצובים. מלאי היגון והצער.

כשאני נחשפת לצילומים המדהימים ששושי הפיקה מהעוגיות המגניבות אני מתמלאת אושר. אבל כשאני רואה את הפרצופים המגוונים והמעניינים שיצאו לה משם, אני כבר ממש נהנית וצוחקת.

בחום הכבד הזה. תוך כדי ניגוב אגלי הזיעה. בעומס השגרתי. בתוספת ילדים חסרי מסגרת,

חול. ים. שמש. קרם שיזוף. תורים ארוכים בכל מקום, זה, כן, כל זה מזכיר לנו את מה שכבר נמצא כאן.

ההחלטה מתקבלת ברגע הזה, שבו אני יושבת על כיסא רופא השיניים, כולי מכווצות, עוצמת עיניים בחוזקה, וסובלת בשקט את "טיפול ה10,000" שלי.

יש לי זיכרון עמום ולא כייפי, מהכנת כדורי גבינה. בכיתה ה', המורה שלנו החליטה לצ'פר אותנו לכבוד שבועות ולהכין איתנו כדורי גבינה. אך דא עקא, שהמתכון שהיה בידה כנראה לא היה כל כך מוצלח. וערבוב של גבינה לבנה מעט סוכר ועוגיות דפוקות (תרתי משמע), לא בדיוק עשו את העבודה.  .   ומאז נשאר לי בפה…

אני כבר שנים תרה ומחפשת אחר מתכון לגביניות שישביע את רצוני, ניסיתי המון בצקים, מהמון מתכונים,

יכול להיות שהשם הזה מוזר לכם ואתם לא מבינים אותו, אבל לא נורא לאט, לאט, אסביר הכל. מתחילה ועד הסוף

אז זהו, בסוף הוא הגיע, אחרי כל ההכנות, והניקיונות, הבישולים והתארגנויות. הפסח.

כמו שאתם בטח מנחשים, אין אצלי סעודת שבת בלי קינוח, יהיה אשר יהיה, אפילו שלא יהיה מקום להכניס עוד סיכה,